עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  עננים ורודים
דף הבית >> סיפורים קצרים >> עננים ורודים

 
כשמינו אותי לתפקיד בכיר בחברת תקשורת פורצת דרך, לא תיארתי לעצמי שאישה בתפקיד שולי בחברה תזעזע את עולמי ותעביר אותי תוך זמן קצר מסע מחיי החומר אל חיי הנפש ומהרציונל אל הרגש.
 
יצאתי מביתי לעבר מכוניתי, רוח נעימה ומלאת בשורות הייתה באוויר, היה זה פתחו של האביב, תמיד אהבתי את עונת האביב, אולי משום שמאז שאני קטן היא סימלה עבורי את הקרבה של סיום שנת הלימודים, באפריל יוצאים לחופשת פסח, פולין וחודש לאחר מכן החופש הגדול אותו בדרך כלל ביליתי עם המשפחה שלי בחו"ל.
 
התחלתי בנהיגה, צלצול טלפון. הבטתי בצג הייתה זאת הגרושה שלי. לא התחשק לי לענות לה, ידעתי מה היא רוצה להגיד לי, שזה היום שעמית, ביתנו המשותפת בת ה- 12,  צריכה להיות איתי ושאבוא מוקדם לקחת אותה. היא לא מבינה שאני כמנכ"ל לא יכול לעזוב את העבודה מוקדם, מה גם שאין לי הרבה מה לעשות עם הבת שלי, בדרך כלל כשהיא בביתי היא נמצאת כל היום בחדרה שבביתי עם האזניות וכשאני מדבר אליה היא אפילו לא מסירה אותן מאזניה. אבל אני מבין את זה, בנות בגילה עסוקות בעצמן, בחברות ובמחשב ומלבד אכילה משותפת מחוץ לבית או הזמנת אוכל לבית, אנו לא עושים שום ביחד.
גם עמית הבינה שאין לה הרבה מה לעשות איתי והיא פעמים רבות מסרבת לבוא אלי, היא אומרת שמשעמם לה אצלי. הגרושה שלי אומרת שזאת אשמתי, שאני לא יודע להיות אבא, היא לא מסוגלת להבין שזאת הבחירה של עמית ושאני לא יכול להכריח אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה, הבת שלי דעתנית וחכמה ויודעת בדיוק מה היא רוצה ומה לא, בדיוק כמו כמוני. חיוך גאה עלה על שפתיי.
 
אחרי הניסיון העשירי של הגרושה שלי לתפוס אותי טלפונית עניתי, שוב התחיל הוויכוח השגרתי שאותו אנו מנהלים שלוש שנים, מאז הגירושים: "זאת גם הילדה שלך, אתה לא יודע להיות אבא...אתה אפילו לא יודע שיש לך ילדה וכו'. בעבר הייתי מתייחס ברצינות לתלונות שלה, בהתחלה, הייתי בשלב המתנצל/מתגונן, נהגתי לתרץ את אי עמידתי בזמני הביקור בכל מיני הסברים ותירוצים ולהתנצל על כך. בשלב מאוחר יותר, עברתי לאסטרטגיית התוקפן/קורבן, נהגתי לזרוק לה בפנים שאני עובד קשה מאוד עבורן, כדי לספק להן את רמת החיים אליה הורגלו, אבל כיום אני אדיש, אני  נותן לה לסיים את התלונות והצעקות ועובר הלאה. האמת, לעיתים אני חושב שהיא אולי צודקת שאני לא יודע להיות אב, זאת הסיבה שאני לא בזוגיות, אני חושש לעמוד שוב במבחן. 
 
החניתי את מכוניתי בחניה המיוחדת שעל הקיר שלה היה רשום "שמור למנכ"ל". יצאתי ממכוניתי והלכתי לעבר המחסן שם היו הסחורות, שוחחתי עם העובדים שם, בדקתי שהכול בסדר ומשם עליתי למשרדים. הבטתי בחדר של הנהלת החשבונות, העובדים ניהלו שיחה תוססת וערנית בנושא שלא קשור לעבודה, חשבתי ביני לבין עצמי שאם יש להם זמן לדיבורים, כנראה שאין מספיק עבודה לחמשת  העובדים במחלקה, אולי זה הזמן לדלל את מספרם.
 
המשכתי לעבר חדרי המרווח בדרך ברכתי את המזכירה שלי לשלום, מזכירה מסורה, כבר חמש עשרה שנים היא עובדת בחברה. חמש דקות לאחר שהגעתי למשרד המזכירה הגישה לי קפה. צלצלתי בטלפון הפנימי לאפרים החשב שהיה גם אחראי על מחלקת הנהלת החשבונות ובקשתי ממנו להיכנס לחדרי. הוא הגיע לאחר דקה והתיישב בכיסא המרווח שמולי.
פיטורין אף פעם לא  היה נושא קל, אבל כמנהל אני צריך לעשות את מה שטוב לחברה, בשביל זה בעלי החברה משלמים לי. למרות הקושי, השתדלתי שלא להראות חולשה, ולמרות זאת, הרגשתי איך ללא מישים ידי התרוממה והונחה קלות קרוב לשפתיי,  מנסה להסוות את הקושי איתו התמודדתי. לקחתי נשימה עמוקה לריאותיי ופניתי אל החשב "אפרים, כבר חודשיים שאני מרגיש שיש חגיגות במחלקת הנהלת החשבונות, לדעתי, אין מספיק עבודה לחמישה אנשים ולכן יש לעובדים זמן לברבר".
אפרים, איש קטן ומפוחד, הביט בי בחשש  "אני לא מתכוון שאתה לא משליט סדר, או לא עושה את עבודתך נאמנה, אלא שנצטרך לקצץ שם. אתה חושב שנוכל להסתדר במחלקה אם נפטר את אחד העובדים?"
השכמות של אפרים נפלו, הוא הופתע מבקשתי, אחרי התאוששות קלה פנה אלי בשתי מילים שדומה שבקושי רב הוציאם מפיו "את מי?"
"מי שהכי פחות יעיל".
"כולם יעילים".
הבנתי שכדי להוציא את החלטתי מן הכוח אל הפועל, אני חייב להיות ישיר וממוקד מטרה עם אפרים "תן לי שם של עובד אחד שלדעתך נוכל להסתדר בלעדיו".
שתיקה.
"אוקיי, אני מבין שקשה לך להחליט, אם כך, תן לי חוו"ד על ארבעת העובדים שתחת סמכותך לצד דו"ח היעדרויות, איחורים וכו'".
אפרים גירד את סנטרו "עכשיו?" שאל בלחישה.
התמתחתי על הכיסא שלי והנהנתי "אתה מכיר את כולם, זה לא שאתה צריך לחזור אל המשרד שלך ולערוך היכרות, אתה קרוב לוודאי יודע מי תורם הכי פחות, מי מאחר, מי נעדר..."
"אין פה מישהו שתורם פחות, אנחנו קבוצה שכל אחד עושה את המטלות שלו".
"בוא נניח שנפטר את גבריאלה, יש מישהו אחר שיוכל לעשות את עבודתה?"
"גבריאלה היא העובדת הוותיקה והכי מסורה שיש".
"אבל נצליח לחלק את העבודה שלה ליתר הארבעה שיישארו במשרד?"
אפרים הנהן "למה דווקא גבריאלה?"
"יש לך שם אחר?"
אפרים הניד ראשו לשלילה "אני לא מסוגל לתת לך שמות".
חשבתי בתוכי שזאת הסיבה שאפרים לא מתקדם בחיים ומעולם לא פתח משרד עצמאי, כי הבן אדם לא מבין שאנשים הם כלים במשחק, או שאתה אוכל אותם או שהם אוכלים אותך. "זה לא כל כך קשה אפרים, הינה, בוא אני אעזור לך להחליט, תן לי על רגל אחת מידע על העובדים ותראה איך אני עושה החלטה ברגע, נתחיל בגבריאלה, קודם כל היא אישה מבוגרת, שנית, היא לא כל כך יודעת להשתמש בטכנולוגיה החדשנית שהוכנסה למערכת הנהלת החשבונות".
"נכון, גבריאלה מבוגרת, אבל אם נפטר אותה אף אחד לא יקבל אותה לעבודה בגילה".
"דוד?" שאלתי.
"דוד, הוא האדם שאנו שולחים להתעדכן בכל הדברים החדשים. הוא ממש הכרחי למשרד, יהיה קשה בלעדיו".
"דורית?"
"דורית, יודעת היטב את העבודה..." הבנתי שאין טעם להמשיך בכיוון הזה עם אפרים. "אוקיי, קטעתי את דבריו, תן לי תכונה אחת לא טובה אצל דורית".
אפרים השפיל מבט.
"קדימה, אני לא מתכוון להתעסק עם זה כל היום".
אפרים הרים ראשו, נשך את שפתיו ובקושי רב אמר: "היא נעדרת הרבה מהעבודה, אבל אין לה ברירה, היא גרושה עם שלושה ילדים קטנים, לפעמים חולים. הגרוש שלה לא עוזר לה...אתה מבין?"
"אני מבין, תפטר אותה".
פניו של אפרים החווירו "אבל אם נפטר אותה היא לא תוכל לפרנס את ילדיה".
"אפרים, אל תקשה עלי גם לי זה לא קל, אבל אין לי ברירה".
"אולי תקצץ לכולנו קצת מהמשכורת ותשאיר אותה?" הציע אפרים.
'איזו אלטרואיסטיות', חשבתי לעצמי. הינה עוד סיבה למה אפרים לא התקדם בחיים, אי אפשר להתחשב בכולם וגם להרוויח בחיים. אפרים קם מהכיסא "אני לא מסוגל לפטר אותה, אני אשלח אותה אליך". אפרים יצא ממשרדי בצעדים מהססים כאילו רצה להגיד עוד משהו".
רכיכה אמיתי, חסר חוליות', חשבתי ביני לבין עצמי.
 
אחרי דקה נכנסה אלי למשרד דורית והתיישבה מחייכת  בכיסא שפינה אפרים.
"מה שלומך?" שאלתי.
"בסדר, תודה לאל". ענתה.
"תיראי, אני לא אלך איתך סחור סחור. מערך המחשבים שלנו בחברה גדל, וכמו בכל חברה, יש פחות צורך בעובדים". אני המשכתי לדבר והיא המשיכה לשבת מולי קפואה וללא תגובה שתסגיר את סערת רגשותיה מהפיטורין שנפלו עליה.
"זה בגלל ההיעדרויות שלי?" שאלה בשלווה לאחר שסיימתי דבריי "תראה, אני מבטיחה להשתדל להעדר פחות".
"האמת, חשבתי לפטר את גבריאלה, היא מבוגרת ופחות טובה ממך, אבל לפחות היא מסורה לעבודה, היא מגיעה לעבודה מידי יום ולא מאחרת כמוך".
באופן מפתיע דורית חייכה לעברי "אם אתה חייב לפטר מישהו, אני מעדיפה שזאת תהיה אני ולא גבריאלה".
'עוד אלטרואיסטית' חשבתי לעצמי, האמת, התחשק לי להקיא מחבורת הרכיכות שהסתובבו במשרדי.
דורית קמה ממקומי והודתה על היחס הנפלא וההוגן שקיבלה ממני בארבע השנים בהן עבדה בחברה.
 
זה לא שאני בן אדם רע, אבל כדי להתקדם בחיים, צריך לעשות הפרדה בין מוח ללב, בין רציונל לרגש, כך מתפקדים הכי טוב. גם לי יש רגש, אפילו הייתי בטוח שהפיטורין של דורית ידירו שעה או שעתיים של שינה מעיני, אך מה יעזור אם החברה תפשוט רגל וכל העובדים יפוטרו, עדיף קורבן אחד כדי להציל כמה עובדים.
 
כעבור שלושה חודשים.
 
נסעתי עם אבא שלי לבניין דווידוף הנמצא בית חולים בילינסון, כדי לעקוב אחר החלמתו של אבי לאחר שאובחן והוסר ממנו גידול לפני שנתיים. בדרך כלל אחותי עושה זאת, הבוקר הייתה לה פגישה חשובה והיא ביקשה ממני לעשות זאת במקומה, ניסיתי להתחמק מהמשימה, לא כל כך הלך לי. הרופא הניח את בדיקות הדם של אבי בתוך מים חמים וביקש ממני לקחת את זה לבניין המעבדות, תוך שהוא מבהיר לי שעלי לעשות זאת במהירות כדי שהדם יישאר חם. אמרתי לאבי להמתין לי בבניין דווידוף ואילו אני יצאתי אל עבר הבניין הסמוך. חציתי את הדשא ואז ראיתי את דורית יושבת לצידה של ילדה כבת עשר, היא צחקקה והעבירה  ידה על ראשה הקרח של ביתה, לאחר מכן, הניחה על ראשה כובע לבן עליו היו מצויירים עננים ורודים.  למרות שהייתי צריך להגיע למעבדה כשמבחנת הדם חמה, לא הצלחתי להתיק מבטי מהן. נעמדתי במקומי קפוא כשאירועי אותו היום בו פיטרתי את דורית הציפו את ראשי.  דורית הרימה את מבטה ואני סובבתי את ראשי לצד הנגדי, לא רציתי שהיא תראה אותי, אולי התביישתי להביט בה.  
 
כשהגעתי חזרה למשרד הרגשתי שזה היה אחד הימים הכי קשים שלי, יום של חשבון נפש. מחשבים הגיעו לעולם והם אכן עושים עבודה מצוינת, אך אין להם רגש ואני פעלתי כמו מחשב כמו רובוט, שכחתי להיות בן אדם, שכחתי להיות אבא, התייעלות צריכה להיות בעבודה, אך אנושיות היא מעל לכול.
 
בשעה שלוש התקשרתי לבת שלי ושאלתי אותה אם היא מגיעה אלי היום.
"כן, זה היום שלך לצערי...ואימא 'צריכה את החופש שלה ממני'".
"רוצה ללכת ביחד לסרט?"
"נו, באמת, נראה לך שאלך אתך לסרט, מה אני בת שבע?"
הבטתי בשעון, השעה הייתה שלוש בצהריים "אני מגיע הביתה".
ניתוק מצידה.
הגעתי הביתה והבטתי בביתי מרוחה על הספה בסלון וצופה בטלביזיה, עמדתי במקומי ונעצתי מבט בדבר היקר לי מכל.
"למה אתה מסתכל עלי כך?" שאלה.
"איך?"
"כאילו ראית אותי בפעם הראשונה".
חייכתי. היה ברור לי שמהיום אני הולך להיות אבא אחר, אבא לדוגמא. התקרבתי אליה וליטפתי את מצחה, היא הזיזה את ראשה ממני, לא רגילה למחוות כאלה.
"מה קרה לך היום? אתה בסדר?"
הנהנתי "היום פגשתי אישה שפיטרתי לפני כמה חודשים מהעבודה, למדתי ממנה פרק חשוב בחיים".
היא תלתה בי מבט "כן, אתה רגיל להרחיק אנשים שקרובים אליך".
"אני מבטיח להשתפר בתור אבא".
היא לקחה את השלט של הטלוויזיה והחליפה ערוץ, אך לא אמרה דבר.
גם אני לא, חשבתי שאין צורך להכביר במילים, אלא במעשים ואני אוכיח לך שהפכתי לאבא טוב יותר.
התיישבתי בקצה הספה עליה היא נמרחה.
 
למחרת הגעתי לעבודה ומיד זימנתי את אפרים למשרדי "החברה נכנסת  לפרויקט חדש, דבר שיגדיל את היקף העבודה במשרד ובהנהלת החשבונות בפרט. לדעתי, כדאי להעסיק עובד נוסף בהנהלת החשבונות".
כמו שחשבתי אפרים מהר להגיד "נוכל להחזיר את דורית, אם היא עדיין לא מצאה עבודה".
"ומה בקשר להיעדרויות שלה?" העמדתי פנים.
"אני יכול להתמודד עם זה" מהר להגיב אפרים.
"אז זה בסדר מבחינתי".
אפרים קם מהכיסא והתכוון לצאת ממשרדי "ואל תוריד לה מהמשכורת על ההיעדרויות האלה".
אפרים עמד רגע במקומו, מנסה לעכל את דבריי ואז יצא כשחיוך רחב על שפתיו.
 
יומיים לאחר מכן, נכנסתי למשרדי וראיתי את דורית יושבת מול המחשב במשרדי הנהלת החשבונות. עמדתי רגע והבטתי בה, כשהבחינה בי חייכה חיוך גדול כאילו שעולמה צבוע בוורוד.
 
 

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
+ שלח משוב
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים