עברית  |  English  |  

 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח
 








  פרק שישי - המארב
דף הבית >> סיפור בהמשכים >> פרק שישי - המארב
עמדתי במרפסת החדר שלי בהולידיי אין והבטתי בבחור שהביט בי חזרה.  לאורו של הירח המלא הצלחתי להבחין בפרטים מסוימים, הבחור גבוה,  מבנה גופו רזה, שיערו קצר. ניסיתי לברר ביני לבין עצמי אם גם הבחור מסוגל להבחין בפרטים מסוימים שלי, למרות שאור המרפסת כבוי.  תמיד אהבתי לשבת בחשיכה ולהפוך לרואה ולא נראית, בזאת הפעם קיוויתי שהרגל זה ישרת אותי, ויחד עם זאת, שאור הירח לא הסגיר אותי.

עמדנו שנינו בוהים אחד בשני כשהמחשבות שלי רצות 1000 קילומטר בשנייה. התפללתי שהוא יבין שלמרות אור הירח המלא, אורו לא חזק דיו ולא מאפשר לי להבחין בפרטים מזהים שלו, אלא תמונה כוללת, ולכן אין שום סכנה שאוכל למסור למשטרה פרטים אודותיו. התפללתי שהוא יבין שאין לי כוונה לגשת למשטרה ולמסור עדות, משום  שחיי חשובים לי הרבה יותר מחייה של אותה אישה שכבר הלכה לעולמה, לפחות עד שאהיה בטוחה שחיי אינם בסכנה יותר, הוספתי  ביני לבין עצמי. ואז הבנתי שאני מנסה למצוא הגיון במוחו של רוצח חסר הגיון, רוצח שלא צריך לזהות את פני, אלא די בכך שהוא ינסה לאתר את חדרי על ידי ספירת החדרים, ואז להמתין  בסבלנות ליציאתי מהחדר כדי לראות את פני, ומרגע שהוא יראה את פני הוא יוכל  לעקוב אחרי לכל מקום, בחזקת רואה ואינו נראה ולהחליט על הרגע שבו הוא נוטל את חיי, ובעצם מי יודע אם הוא ייתן לי לעבור את הלילה הזה? נרעדתי.

ראיתי אותו זז ממקומו והולך לאורך החוף לכיוון האורות שבקצה האי, מפעם לפעם הוא הרים ראשו והביט לאחור, לעברי, ואז דמותו נעלמה מאחורי הבונגלוס של המלון. רעד בלתי נשלט הציף את גופי. לא הייתי מסוגלת לרכז את מחשבותיי, רציתי לברוח מהחדר, אך פחדתי שהוא מחכה לי מעבר לדלת, מעבר לפינה, מעבר לחומה או בכל מקום אפשרי שבו יוכל ללכוד אותי ולמחוק אותי מעל פני האדמה. אך גם להישאר בחדר זה לא היה מספיק בטוח עבורי, ואז עלו מחשבות אחרות והבנתי שאין סיכוי שהוא יתקוף אותי בחדר כל עוד הוא לא יודע שאני נמצאת פה לבדי, שאין איתי בן זוג. נותרתי עם המסקנה שברגעים אלה החדר שלי יותר בטוח מהיציאה ממנו, ורגע לאחר מכן, הבנתי שאני חייבת לעבור חדר, בטרם הרוצח יזהה את מראה פני.
הייתי בהיסטריה, לא הייתי מסוגלת לחשוב בהיגיון. התיישבתי על הכיסא בחדר מותשת כאילו רצתי מרתון. התבלטתי בין להתקשר לקבלה או לצאת מהחדר מיידית בתקווה שאגיע לקבלה הרבה יותר מהר ממה שהרוצח יגיע אלי. אמדתי בראשי את המרחק מחדרי לקבלה ואת המרחק של חוף הים מחדרי והבנתי  שהמרחק מחוף הים לחדרי קרוב יותר מהמרחק של חדרי לקבלה, ולכן יש מצב שאם אלך לעבר הקבלה אפגוש את הרוצח באמצע דרכי לשם, או שגרוע מכך, יתכן והרוצח כבר אורב לי ליד הדלת עם תוכנית תקיפה ואני רק צריכה לפתוח את הדלת או לצאת מהחדר כדי ליפול לתוך המארב.  כך או כך ברור לי שאני לא אעבור את הלילה הזה, שאני לא אצא מהחדר הזה בחיים.  החלטתי  להתקשר לקבלה, אך מייד עלתה לה מחשבה אחרת, מה אם הוא אחד מעובדי המלון? כאוס של מחשבות רצו לי בראש וכולן מתריעות על מצב אחד, מצב חירום !!!

ניגשתי לשידה עליה הייתה מונחת הטלוויזיה ופתחתי את תיקיית המלון, כדי לבדוק איזו ספרה אני צריכה לחייג כדי להגיע לקבלה של המלון. בתיקיה היו מספר חוברות הסבר על שירותי המלון. פתחתי אחת מהן שם היו תמונות של ארוחות ומסעדות, סגרתי את החוברת הזאת ופתחתי את השנייה, שורות צפופות של מילים לא ברורות קפצו מול עיניי, לא היה לי מושג  אם זאת העריכה של החוברת או שראשי סחרחר. מבטי חלף אל הפלאפון שהיה בסמוך בהטענה ונזכרתי שיש לי את מספר הטלפון של המלון, השיחה האחרונה שבצעתי מהפלאפון הייתה למלון. שחררתי את הפלאפון מכבל ההטענה וניסיתי לחייג את המספר האחרון. לא להאמין, לא היה חיבור לשום רשת, ניסיתי ללכת בחדר, כדי להשיג חיבור, ואכן היו פעמים שזה הופיע לאלפית השניה ונעלם, שערתי שזה משום שחדרי היה ממוקם בפינה הרחוקה של המלון, שם לא היה
וויי פיי. הייתי חסרת אונים ומפוחדת להחריד.  שמעתי צעדים כבדים מתקרבים לחדרי וקפאתי במקומי. חששתי שהחישוב שלי היה נכון, שהרוצח הספיק לעשות את העיקוף סביב הבונגלוס לעבר חדרי.  הצעדים נעצרו, הייתי משותקת מפחד. אחרי שתי דקות  הרגעתי את עצמי בתואנה שרוצח לא היה הולך בצעדים כבדים, אלא בשקט, כדי להסתיר את נוכחותו, לכן סביר יותר להניח שזה אחד השכנים שלי לבונגלוס מאשר הרוצח, ואז צצה לה מחשבה גרועה יותר, שמא הרוצח זה אחד השכנים שלי, אולי אפילו זה  שהמרפסת שלו גובלת במרפסת שלי. הקיר שהפריד בין שתי המרפסות היה בגובה מטר וחצי  והיה אפשר בקלות לטפס על הקיר ולעבור למרפסת שלי.
ההשערה שהשכן שלי הוא הרוצח החלה לקרום עור וגידים,  משום שסטטיסטית הסיכוי שהרוצח והשכן שלי שניהם ערים בשעות אלה נראה לי בלתי סביר, והשערה נוספת, גם היא סטטיסטית, הייתה קשורה לזמן, העובדה שהשכן שלי הגיע בזמן שהיה אמור על פי חישוביי, לקחת לרוצח להגיע לחדרי, גם היא נראתה לי בלתי סבירה ולכן נותרתי עם מסקנה אחת - הרוצח הוא השכן שלי.

שמעתי את דלת המרפסת הסמוכה נפתחת, כיסא זז ממקומו,  חשבתי בבהלה שהרוצח מתנהג בהתאם לתסריט שעשיתי בראשי: הוא מזיז את הכיסא, כדי שיוכל לטפס מעל חומת העץ המפרידה בינינו. זהו, אין יותר השערות ואין יותר פתרונות, אני לא מסוגלת לחשוב יותר, הפחד משתק את מוחי ואת גופי. אני פשוט כמו שה מובל לטבח מחכה שהרוצח יעבור את החומה המפרידה בין המרפסת שלי לשלו וירצח אותי. והאמת, לא היה לי הרבה מה לעשות, לא היה גם טעם לברוח מהחדר שהיה בקצה המלון ובאזור הכי חשוך. מוזר, למרות השיתוק הלב דופק בקצב מואץ.

ובתוך כל הפחד,  המוח כמו מתפקד מעצמו, מנותק ממני, מתפקד באופן אינסטינקטיבי, אימפולסיבי, הישרדותי. החלטתי להתקשר לקבלה ולבקש מהם לשלוח לי מישהו שילווה אותי ללובי, שם אוכל לחשוב בצלילות על פתרון לבעיה, קרי,  כיצד לברוח בהקדם ממלון הולידי אין לפני שהרוצח יראה את פני? חזרתי לעלעל בדפי החוברות שעל השידה וניסיתי למצוא את הדף בו מפורטים מספרי הטלפון של המלון, אך לא הצלחתי לקרוא, שוב המילים רצו מטושטשות מול עיניי, לא הצלחתי להבין כלום. הייתי בטוחה שאם הרוצח לא יהרוג אותי המתח והפחד יעשו את זה במקומו. החלטתי להרים את הטלפון ולחייג 0, כמו שזכרתי מהמלונות הקודמים בהם שהיתי וקיוויתי שזה יביא אותי לקבלה או לפחות למישהו שיגיד לי כיצד להתקשר לקבלה. ניגשתי לטלפון ורגע לפני שהרמתי את השפופרת  נשמע צלצול הטלפון, אשר הקפיץ אותי בבהלה. הבטתי בטלפון מצלצל, אך לא העזתי לענות, הרגשתי שאני בסרט של היצ'קוק. המשכתי להביט בטלפון בחשש והמתנתי שהוא יחדל מצלצולו. הצלצול פסק, אך הפחד הרקיע לשחקים. היה שקט מחריד.  עצמתי ופקחתי את עיני לסירוגין, מתוך תקווה שאני תיכף אתעורר ואגלה שכל זה היה רק חלום, אך הטלפון שוב צלצל ולא העיר אותי משום חלום. הרמתי את השפופרת, אך לא הוצאתי מילה, לא הייתי מסוגלת, הפה שלי היה יבש.

"את לא יודעת מי אני, אך אני יודע מי את". אמר קול זר באנגלית כבדה, היה ברור שהוא הניח בד על פיו כדי להסתיר את קולו.  "אני מציע לך לשכוח ממה שראית הלילה ושנינו נוכל לסיים את החופשה שלנו בשלום או שגורלנו יצטלבו שוב בנסיבות לא נעימות".
ההצעה נראתה לי הוגנת לגמרי, בהחלט הסכמתי לסגור את פי בתמורה לחיי. רציתי להגיד משהו, להביע את הסכמתי להצעתו, אך הרגשתי את המחנק בגרון שם נתקעו להן המילים.
"אם תספרי למישהו את מה שראית אני מבטיח לך שלא תצאי מהאי הזה בחיים".
"א..א...ני לא א...כלום". גמגמתי באנגלית תוך בליעת מילים.
"יופי, אז אנחנו מבינים אחד את השני, אנחנו מבינים שהחיים של שנינו נמצאים בסכנה. נכון?"
הנהנתי וניסיתי להחזיר לעצמי את נשימתי לסדרה.
"נכון?"
"כ...ן" גמגמתי.
ואז שמעתי את שריקת ניתוק הטלפון.

התיישבתי על הכיסא הסמוך לטלפון וחשבתי על ברית השתיקה שהסכמנו עליה אני והרוצח. הוא לא ירצח אותי בתמורה לשתיקתי. היה ברור לי שזאת ברית שנועדה להרדים אותי, תרדמת שתיתן לו את הזמן להחליט היכן ומתי לרצוח אותי, והעובדה שהרוצח התקשר לחדרי נתנה לי אינפורמציה מספקת להיכן יערך הרצח: במקום הכי מושלם לרצח - בקצה הכי מרוחק מהמלון והכי חשוך, בחדרי, ולגבי השאלה מתי?

שערתי שכמו שאני לא סומכת עליו, גם הוא לא סומך עלי והוא יבצע את הרצח במהלך הלילה.



מעבר לפרק שביעי: נסיון הבריחה.
               
 בחזרה למעלה  |  מפת אתר |  תקנון
           
נאוה דיקסטרה
האילנות 35 משרד 17 הרצליה 46312
טלפון: 054-4437374

לייבסיטי - בניית אתרים